<h1>ספר הנייר הלכ' נדה</h1>
<h2>דף ח.</h2>
בימי הקדמונים רבותינו ז"ל אמרו על פי התורה שנתנה למשה מסיני, שנאמר [ויקרא ט"ו] ואשה כי תהיה זבה דם יהיה זובה בבשרה שבעת ימים תהיה בנדתה, וזה הפסוק מדבר בנדה. ונדה דאורייתא אם ראתה דם משהו, והוא ממראה חמשה דמים הידועים, וידוע שבא מן המקור, תהא טמאה שבעת ימים לבעלה ולטהרות. ואפילו תראה כל שבעה ימים רצופים ולא הפסיקה עד לערב של יום השביעי טובלת לערב ומשמשת. ולמחר יום השמיני הנה כלו שבעה ימי הנדה ומתחילין ימי זיבה, עד שיכלו אחד עשר יום מאותו יום השמיני לנדתה והלאה, והם נקראים ימי זיבה, ואפילו לא ראתה בהם כלל. ואם ראתה דם ביום ראשון [מ]אותם אחד עשר יום היא זבה קטנה, ותשמור למחרתו אם תראה אם לאו, והיא נקראת שומרת יום כנגד יום. ואם לא תראה לאותו יום, תטבול לערב ותשמש. ואם תראה ביום שני גם כן, הנה עדיין זבה קטנה ותשמור למחרתו, ואם לא תראה באותו יום שלישי תטבול לערב ותשמש. ואם ראה תראה ביום שלישי, הרי היא זבה גדולה, וצריכה לספור ז' נקיים בלא שום ראיה, בין זיבה בין קרי. והיה בלילה אור לשמיני מראיתה מאחד עשר יום תטבול לערב ותשמש לילה זו ויום אחד עשר, עד צאת הכוכבים של שנים עשר. וכל אחד עשר יום, כל זמן שתראה בהן ג' ראיות רצופות צריכה לספור שבעה נקיים, בין באמצעים בין בסופם. וגם אם ימשכו ימי הספירה אחר האחד עשר יום ונכנסו בימים הראוים להיות בהם נדה, אפילו הכי לא יכלו הימים ההם דזיבה עד שישלמו ימי הספירה. ואם ראתה ביום עשירי לבד, בעי שימור האחד עשר יום לרבי יוחנן מן התורה [ע"ב ע"ב]. ואם ראתה יום י"א לבדו, מן התורה אינה צריכה שימור יום המחרת, אלא טובלת לערב ומשמשת. ואם ראתה יום עשירי ויום אחד עשר יום, דהשתא כלו ימי זיבה ומתחילין ימי נדה, לרבי יוחנן בעי שימור יום שנים עשר מן התורה, ולריש לקיש מדרבנן. וטבילת נדה אינה אלא בלילה, וזבה אפילו ביום. ולאחר הי"א יום נכנסין הימים הראויים להיות בהם נדה, וצריכה לפרוש מבעלה ליל אור שנים עשר, וכאשר תראה מכאן ואילך תשב על נדתה. וכן תעשה כל ימיה.
